אביהם של ישראל חלק שמיני

תיאור

"הייתי מחובר מאוד לרב זצ"ל, הוא הכיר אותי ונתן לי לשיר ולנגן בכל הזדמנות אפשרית. חודשיים בטרם עלה לגנזי מרומים, הגעתי לרב ומצאתי אותו כשהוא שוכב במיטה, ועיניו עצומות. ליבי אמר לי שלא אזכה לראותו שוב, על כן ניסיתי למשוך את תשומת ליבו לראות שוב את עיניו מביטות בי. קראתיו, לא ענני, דיברתי אליו ולא הגיב. וכך עמדתי ליד מיטתו זמן רב כשאני מנסה בדרכים שונות לומר לרב שלום.
לאחר שכשלו מאמציי, התיישבתי על כיסא ועיני כבושות ברצפה. ל"ג בעומר היה אותו היום, ואני, שמכיר הייתי ברב וידעתי חיבתו לרבי שמעון, פתחתי פי לכבודו של רבי שמעון ולכבוד הרב זיע"א והתחלתי לזמר בקול נמוך "בר יוחאי". עיניי כבושות ברצפה ואני מזמר לי בשקט.
יד הונחה על כתפי, הרמתי ראשי לרב שמואל זעפרני שהיה עמי, והוא סימן לי בעיניו להביט ברב. ידו של הרב זעה בקצב השיר ששרתי. התרגשתי מאוד המשכתי לשיר כשאני מגביר את קולי, והרב בתורו מגביר את התנועות ביד.
וכך עמדתי בחדרו בבית החולים, הרב שמואל זעפרני לצידי, ואני שר את בר יוחאי, לא דילגתי על בית ולא על אות אחת. כל תו בשיר ניגן בי בעוז, כפי שלא שרתי מעולם.
סיימתי את השיר. והרב מסובב את ידו ומקפל אותה, פעם אחר פעם. הסתכלתי על הרב זעפרני והוא עלי. הרב קורא לך, הוא אמר. התקרבתי. הרב פרס את ידו כמסמן לי שרצונו לברך אותי. הנחתי את ידו על ראשי ובעיני דמעות.
זו הייתה הפעם האחרונה שזכיתי לראות את הרב, ובעיני תמיד אזכור את הרב זצוק"ל כשנפשו מחוברת לרבי שמעון בר יוחאי."
(מתוך "אביהם של ישראל" חלק שמיני)

תשע שנים עברו מאז הלך מאתנו הרב אליהו זצוק"ל, והסיפורים לא מפסיקים לזרום. כאלה שקרו בחיי חיותו ורק עכשיו הגיע זמנם להתפרסם וכאלה שקורים כל העת. בחינת גדולים צדיקים במיתתם…